30.6.2018

האובססיות שלי לא מניחות לי,
אני כל הזמן בלחץ וזה לא מקל עלי,
אני כועסת אני רותחת מזעם,
הדכאון מכרסם בי מבפנים,
הכעס לוקח עוד פיסה וסעוד פיסה, נוגס בי,
אם היתי אמיצה היתי הולכת, אבל תמיד פחדתי ואפחד.
אני מרגישה לפעמים הכי לבד בעולם, בא לי לצרוח.

זה הלילה, זה הכי קשה בלילה, 
אני מרגישה הכי לבד בעולם.

אני מזניחה את עצמי ואני מרגישה מכוערת,
השנאה העצמית שלי זה מה שמקנה לי את חוסר הנחת הכי גדול

מרגיש כיאילו יש לי גשם בתוך הראש

רציתי נורא לכתוב שוב בישראבלוג כי לא באמת סגרו שמה
אבל אמרתי שמה שאני עוברת לפהו זה עושה לי בלאגן בראש לחשוב על זה.

4 תגובות:

  1. סגרו ואז לא סגרו ואפשר לכתוב שם וגם כאן. מקווה שקצת הוקל לך עכשיו, אחרי הכתיבה.

    השבמחק
  2. באמת הוקל לי אחרי הכתיבה, היום גם לא היה פשוט, אני מפחדת שאני שוקעת לדיכאון וממש מקווה שזה לא המצב.

    השבמחק
  3. אהובה... מכירה את הלילות האלו מקרוב. תנסי לצאת לנשום אוויר כמה שמזג האוויר הלח של מדינת ישראל מאפשר.. קצת רוח ומוזיקה באוזניים תמיד מצליחה להנחית אותי חזרה לקצת איזון מהמערבולת הזו.
    פעם, אחרי שיצאתי מאפיזודה דיכאונית ממש קשה, אמרתי לפסיכולוג שלי דאז שאני מרגישה שאני נופל שוב, והוא הקביל את זה לחולי סרטן שמתחרפנים כל פעם שיש להם צינון, כי הם חושבים על הגרוע ביותר, *הם חוו את הגרוע ביותר*, אבל לפעמים צינון הוא צינון, ויעבור אחרי כמה ימים.

    ישראבלוג כבר לא באמת חי, נו, זה סתם צל של אתר. גם לי מאוד כואב לא לכתוב שם אבל בשביל לכתוב צריך קהילה ואתר יציב, וזה לא המצב שם. מכריחה את עצמי להתרגל.

    השבמחק
    תשובות
    1. את צודקת בכל מילה באמת וישרא כבר ממש לא אותו דבר ובטח שלא השארית "קהילה" שנשארה שמה.. אני לא יודעת בשבוע האחרון לא היה יום אחד שלא בכיתי בו.. קצת עצוב לי אבל הכל בסדר.. אני מבולבלת נורא. אני בחיי כבר חוויתי דיכאון ואני לא יודעת להסביר אבל כל פעפ שאני שוקעת לזה זה מרגיש הכי כואב בעולם והכי חזק ועצבני שיש אני לא יודעת אבל זה עדיין לא משתווה לתקופה שלא יצאתי מהמיטה אבל גם היא זכורה לי במעורפל

      מחק