6.5.2018

אם רק היתי שומרת את החרא שלי לעצמי,
יכלתי למנוע כל כך הרבה חרא מסביב,
גרמתי בלי כוונה להורים שלי לריב כרגע ואני מרגישה ממש רע,
יכלתי לשמור את המצב רוח הירוד שלי לעצמי,
ואבא שלי לא היה מעיר משהו,
ואני יכלתי לבחור שלא להעלב,
ואמא יכלה לבחור שלא לכעוס,
אני מרגישה שאני רק עושה נזק בכל מה שסביבי
אני שונאת את עצמי, אני רוצה להעלם,
למה אני ככה? למה זה ככה?
למה אני לא יכולה להתאפק עם הדמעות?
אני מרגישה שמאז שחזרתי לפה חזרתי לגיל 16
כמו מעגל כזה - לופ מתסכל.

אני רואה את כל הבנות היפות האלה,
ואת האנשים האלה שתמיד רצויים,
ואני רוצה את זה גם,
ובתכלס יש לי את זה סביבי,
אולי בצורה קצת אחרת
אבל זה בהחלט לא פחות טוב.

אבל למה בסופו של דבר אני שונאת את עצמי?
למה אני רק רוצה להעלם?
למה אני מתביישת בעצמי,
למה אני שלא שמה לב לעצמי,
למה אני תמיד מביכה את עצמי,
למה אני תמיד אני.

ולמה הכל אצלי כל כך רקוב.
אבל אני כבר לא שואלת, עייפתי.


אמא שוב נכנסה לי לחדר ואמרה שזה לא טוב, שזו הפעם השניה כבר השבוע שהיא תפסה אותי בוכה, פעמיים נפילה רגשית בשבוע, זה קשה וקל יותר בלי הכדורים אני לא רוצה לחזור לקחת אותם אני באמת שלא רוצה. אני רוצה עזרה אבל אני גם לא רוצה, אני לא רוצה לחזור לכדורים ושהכ יהיה ריק וחלול, אני רוצה להרגיש, אני לא רוצה שגרה אפורה אני לא רוצה את העיוורון הזה והאדישות הזאת, שאמא שאלה מה אני מרגישה אמרתי לה בגסות רוח שאני לא אובדנית וזה נכון, אבל יש לי חשק עז לא לצאת מהמיטה, ומצד שני אני יודעת טוב מאוד שהמתכון שלי של דכאון ובכי זה שאני לא יוצאת יום שלם מהבית, זה עצוב, שכל החיים שלי תלויים בחברה שאני לא מסוגלת להעביר יום שלם לבד, אני מניחה שזה אומר שאני לא מסתדרת בחברת עצמי אבל בסופו של דבר אני יודעת שבהייה של 8 שעות מול הטלויזיה ואז עוד בהייה של עוד 5 שעות מול מסך המחשב זה לא טוב לי ועושה לי רע, אני לא מבינה איך יש אנשים שיכולים לא לצאת מהבית ימים שלמים, ושלא אכפת להם שהם לא יוצאים עם חברים וכאלה, ואני לא מבינה איך אני יכולה לצאת מהמעגל הזה כי אני מרגישה שהקירות סוגרים עלי מכל הכיוונים וחנוק לי בגרון ואני בוכה מהאף יותר מאשר בדמעות, אני רוצה משהו חדש בחיים, יש לי בור עצום אבל אני לא יודעת מה חסר, אני לא יודעת מה חסר, לא אכפת לי כבר אני רק מקיאה מילים אבל באמת שלא אכפת לי כבר, אני מתביישת בעצמי וברגשות שלי, אני מריגשה טיפשה, ממש טיפשה. אבל באמת שאם גם מפה אתאפק אז המצב יהיה רע מאוד.


אני לא רוצה אפילו לקא את מה שכתבתי כאן שוב כי אני יודעת שאם אקרא את זה שוב אמחק הכל


קיוויתי שתדברי איתי אבל בסופו של דבר הבנתי שלא באמת אכפת לך, אבל אני יפה תאוטרטית ברפרטואר ה"חברים" שלך. אני חושבת שאת מפסידה וזה חבל, וכמו שאמרתי לך וסיכמנו שזה לא נכון לך יש הכל ולי אין כלום. וזה לא שזה נכון וזה לא שלך קל יותר או קשה יותר מלי אבל זה מרגיש ככה, כי מהצד זה נראה כיאילו שלכולם יש את כל מה שאין לך.
אבל בסופו של דבר, אולי גם כאן בעיר הזאת אני צריכה לזרוק הכל ולהתחיל מחדש, אני מרגישה שכן אבל אני יודעת שאשאר פה לבד. כמו שהיתי פה לבד שנים לפני כן. אם אוותר על מה שיש לי עכשיו אז אשאר בלי כלום.

אני מרגישה גם כרגע שכיסיי ריקים, לזרוק את המטבע האחרון ולהמשיך לחפש מרגיש כמו קרב אבוד, ופייר אני לא באמת רוצה לזרוק הכל ולחפש מחדש, ואולי מגיע לי טוב יותר ואולי אני צריכה להעריך יותר את מה שסביבי, אני אבל מרגישה נורא לבד בסופו של דבר, אני מריגשה חסרת יכולת וחסרת אמצעים, לחזור להורים זה לחזור לגיל 16


איזה תסביך כמה מילים איזה שטויות הכל פה שטויות

6 תגובות:

  1. את לא יכולה לקחת אחריות על ההורים שלך, על התגובה שלהם אליך. זה הם. הם 'ילדים גדולים', ואחראים על עצמם. קבלי את עצמך כמו שאת, כולל הכל, כולל מצבי הרוח, כולל הנאחס והחרא. משם אפשר גם לטפס למעלה. מקווה שתרגישי טוב יותר. טוב שאת כותבת כאן את הדברים. חייבים להביט בהם, לכתוב ואז לשחרר אותם.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה שאת קוראת כאן, מכל הלב ♥
      קשה לי נורא לקבל את עצמי אבל זה תהיך ואני אצליח אני מקווה.

      מחק
  2. טוב שכתבת ושפכת כאן הכל. טוב שלא מחקת. טוב שאת מסכימה להרגיש גם את הרגשות קשים ומפילים. להרגיש זה לעבור דרך האיכס, במקום לנסות להמנע ממנו. כשאמא שלך אומרת "שזה לא טוב שזו הפעם השנייה השבוע שהיא תפסה אותך בוכה" היא בעצם אומרת "אסור להרגיש" או "אסור לבטא את הרגשות" צריך להדחיק, להתעלם, להתכחש. היא טועה, לא באשמתה כמובן - היא דואגת לך, אבל היא לא מבינה שככל שתנסי לבלוע ולהתאפק ולהתגבר כך מה שיש לך בפנים יגדל למימדים לא פרופורציוניים. טוב שאת בוכה. טוב שאת מבטאת את מה שקורה לך בפנים.

    אני כן מתלבטת מה לומר לך לגבי הכדורים - כי באמת כאשר לא מצליחים לצאת מהמיטה (או לחילופין תקועים יום שלם במסך כזה או אחר) זה דכאון אמיתי, ובמצב של דכאון קשה מאד לטפל בלי עזרה של כימיקלים. השאלה אם מישהו מנטר את המינונים שלך, האם יש מישהו שמוודא שאת מקבלת את הכדורים הנכונים בכמויות הנכונות. זה מאד חשוב.
    שולחת חיבוקים, שתדעי שיש שם בעולם הוירטואלי מי שקורא אצלך ונותן תוקף למה שאת מרגישה ולמה שאת אומרת.

    השבמחק
    תשובות
    1. האמת שהניסוח שלי לא נכון, אלו המילים שלי שהיא תפסה אותי בוכה ושזה לא טוב, היא פשוט ראתה שאני בוכה פעמיים השבוע ודואגת, הבוקר היא ניסתה לשכנע אותי ללכת לפסיכיאטרית. אני חושבת שאני זו שמדחיקה בתקווה שככה אני אצא מהתחושות האלה.

      אני כן עושה דברים ביום יום שלי, אני בלימודי ערב פעמיים בשבוע ושיעור נהיגה פעם בשבוע, כמו שאת מבינה זה פשוט משאיר המון המון זמן פנוי ושמה אני נאבדת, מצד שני אני נהנת מזה מאוד, פשוט שגם הערב ניסיתי לצאת עם חברים מהעיר והם התחמקו ממני קצת וזה קצת מתסכל. בפועל אני לא בטיפול ואין לי לא פסיכיאטר או פסיכולוג ובמשך השנים שכן לקחתי כדורים פשוט רופא המשפחה היה מחדש לי את המרשם מתי שהיתי צריכה. אפילו לא היתי בהשגחה או מעקב של פסיכיאטר שזה בכלל עצוב ומכעיס אם את שואלת אותי.

      אני קצת מתחילה לאבד תקווה ומצד שני ממש משתדלת להשאר אופטימית לגבי החיים והכל.אני משתדלת למצא נקודות אור ולא להיות כל כך רגשנית וזה קשה לי נורא בכנות.

      מחק
    2. דווקא הניסוח שלך מראה איך את מרגישה עם זה שאמא שלך ראתה אותך בוכה. "תפסה אותי" נתפס אצלך כאילו את עושה משהו שאסור. גם אם לא התכוונת לכך, כך זה יצא. השפה שבה אנחנו משתמשים היא אישית ומקודדת מאד ואומרת המון על תפיסת העולם שלנו, אפשר ללמוד על עצמנו הרבה מתשומת לב לאיך שאנחנו מדברים. ובאמת את אומרת שאת מנסה להדחיק, ומקווה שזה ייעלם. יש את הגישה הזאת שאומרת "fake it till you make it" - תתנהגי כאילו הכל תקין, ובסוף זה יהיה תקין. לפעמים זה עובד. מצד שני יש את הגישה שאומרת - לעבור דרך הכאב, דרך העצב, דרך הפחד....להסכים לחוות אותו - בבכי, בטיפול תוך דיבור על הכל ביושר ובפתיחות - ורק כך אפשר באמת לשחרר ולהחלים....
      אני מאמינה גדולה בטיפול. ובכל מקרה אני גם מאד כועסת על העובדה שרופאי משפחה יכולים לתת תרופות פסיכיאטריות ואין באמת איש מקצוע שבודק אם המינון נכון, אם התרופה עצמה מתאימה לאותו אדם....במקומך הייתי קובעת תור בכל מקרה לפסיכיאטר (דרך קופת חולים זה ממילא ייקח זמן). לדבר על מה שעובר עלייך, לבדוק איזו תרופה מתאימה לך אם בכלל, ולהיות במעקב (פעם בכמה חודשים) לגבי המינון. במקביל אולי כן כדאי לנצל את הזמן הרב שיש לך, כדי להתחיל תהליך של טיפול ...
      קשה להישאר אופטימית סתם ככה מהאוויר. ואם את אדם רגשני אז אין סיבה שתפסיקי להיות רגשנית וגם אין דרך להפסיק להיות כזאת. אבל כן יש אפשרות למצוא איזון, איזשהו רוגע - תוך עבודה עצמית. מקווה שתמצאי את הדרך.

      מחק
    3. אני עדיין מרגישה שאני חייבת את העזרה והטיפול אבל אני לא מגיעה ללהגיע לזה לקרות, אני לא יודעת אולי זה השעות האלה אבל אני מרגישה שהכל סוגר עלי ואני לא יודעת ממי לבקש עזרה, ההורים משתדלים ומנסים אבל הם לא באמת יודעים איך לעזור ואולי אני זו שלא יודעת לקבל עזרה אבל אני לא יודעת כבר כלום מרגישה שהכל סוגר עלי מכל הכיוונים לא שכחתי שהגבת פה וכל יום חשבתי להגיב לך כאן וכל יום זה נמשך והזמן בורח מבין האצבעות אני רואה את זה במספרים של התאריך, תודה שאת כאן.

      מחק