tag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post6918723189127804219..comments2023-05-24T18:39:07.645+03:00Comments on L'appel Du Vide: Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/05919299693773604528noreply@blogger.comBlogger6125tag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post-2372746691849709322018-05-14T01:51:01.896+03:002018-05-14T01:51:01.896+03:00אני עדיין מרגישה שאני חייבת את העזרה והטיפול אבל א...אני עדיין מרגישה שאני חייבת את העזרה והטיפול אבל אני לא מגיעה ללהגיע לזה לקרות, אני לא יודעת אולי זה השעות האלה אבל אני מרגישה שהכל סוגר עלי ואני לא יודעת ממי לבקש עזרה, ההורים משתדלים ומנסים אבל הם לא באמת יודעים איך לעזור ואולי אני זו שלא יודעת לקבל עזרה אבל אני לא יודעת כבר כלום מרגישה שהכל סוגר עלי מכל הכיוונים לא שכחתי שהגבת פה וכל יום חשבתי להגיב לך כאן וכל יום זה נמשך והזמן בורח מבין האצבעות אני רואה את זה במספרים של התאריך, תודה שאת כאן.Anonymoushttps://www.blogger.com/profile/05919299693773604528noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post-85349872527452575132018-05-07T08:17:55.606+03:002018-05-07T08:17:55.606+03:00דווקא הניסוח שלך מראה איך את מרגישה עם זה שאמא שלך...דווקא הניסוח שלך מראה איך את מרגישה עם זה שאמא שלך ראתה אותך בוכה. "תפסה אותי" נתפס אצלך כאילו את עושה משהו שאסור. גם אם לא התכוונת לכך, כך זה יצא. השפה שבה אנחנו משתמשים היא אישית ומקודדת מאד ואומרת המון על תפיסת העולם שלנו, אפשר ללמוד על עצמנו הרבה מתשומת לב לאיך שאנחנו מדברים. ובאמת את אומרת שאת מנסה להדחיק, ומקווה שזה ייעלם. יש את הגישה הזאת שאומרת "fake it till you make it" - תתנהגי כאילו הכל תקין, ובסוף זה יהיה תקין. לפעמים זה עובד. מצד שני יש את הגישה שאומרת - לעבור דרך הכאב, דרך העצב, דרך הפחד....להסכים לחוות אותו - בבכי, בטיפול תוך דיבור על הכל ביושר ובפתיחות - ורק כך אפשר באמת לשחרר ולהחלים....<br />אני מאמינה גדולה בטיפול. ובכל מקרה אני גם מאד כועסת על העובדה שרופאי משפחה יכולים לתת תרופות פסיכיאטריות ואין באמת איש מקצוע שבודק אם המינון נכון, אם התרופה עצמה מתאימה לאותו אדם....במקומך הייתי קובעת תור בכל מקרה לפסיכיאטר (דרך קופת חולים זה ממילא ייקח זמן). לדבר על מה שעובר עלייך, לבדוק איזו תרופה מתאימה לך אם בכלל, ולהיות במעקב (פעם בכמה חודשים) לגבי המינון. במקביל אולי כן כדאי לנצל את הזמן הרב שיש לך, כדי להתחיל תהליך של טיפול ...<br />קשה להישאר אופטימית סתם ככה מהאוויר. ואם את אדם רגשני אז אין סיבה שתפסיקי להיות רגשנית וגם אין דרך להפסיק להיות כזאת. אבל כן יש אפשרות למצוא איזון, איזשהו רוגע - תוך עבודה עצמית. מקווה שתמצאי את הדרך. empiartihttps://www.blogger.com/profile/16717960629873843259noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post-61175996983814901272018-05-06T22:13:16.762+03:002018-05-06T22:13:16.762+03:00האמת שהניסוח שלי לא נכון, אלו המילים שלי שהיא תפסה...האמת שהניסוח שלי לא נכון, אלו המילים שלי שהיא תפסה אותי בוכה ושזה לא טוב, היא פשוט ראתה שאני בוכה פעמיים השבוע ודואגת, הבוקר היא ניסתה לשכנע אותי ללכת לפסיכיאטרית. אני חושבת שאני זו שמדחיקה בתקווה שככה אני אצא מהתחושות האלה. <br /><br />אני כן עושה דברים ביום יום שלי, אני בלימודי ערב פעמיים בשבוע ושיעור נהיגה פעם בשבוע, כמו שאת מבינה זה פשוט משאיר המון המון זמן פנוי ושמה אני נאבדת, מצד שני אני נהנת מזה מאוד, פשוט שגם הערב ניסיתי לצאת עם חברים מהעיר והם התחמקו ממני קצת וזה קצת מתסכל. בפועל אני לא בטיפול ואין לי לא פסיכיאטר או פסיכולוג ובמשך השנים שכן לקחתי כדורים פשוט רופא המשפחה היה מחדש לי את המרשם מתי שהיתי צריכה. אפילו לא היתי בהשגחה או מעקב של פסיכיאטר שזה בכלל עצוב ומכעיס אם את שואלת אותי.<br /><br />אני קצת מתחילה לאבד תקווה ומצד שני ממש משתדלת להשאר אופטימית לגבי החיים והכל.אני משתדלת למצא נקודות אור ולא להיות כל כך רגשנית וזה קשה לי נורא בכנות.Anonymoushttps://www.blogger.com/profile/05919299693773604528noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post-59659917185845497492018-05-06T08:46:39.214+03:002018-05-06T08:46:39.214+03:00טוב שכתבת ושפכת כאן הכל. טוב שלא מחקת. טוב שאת מסכ...טוב שכתבת ושפכת כאן הכל. טוב שלא מחקת. טוב שאת מסכימה להרגיש גם את הרגשות קשים ומפילים. להרגיש זה לעבור דרך האיכס, במקום לנסות להמנע ממנו. כשאמא שלך אומרת "שזה לא טוב שזו הפעם השנייה השבוע שהיא תפסה אותך בוכה" היא בעצם אומרת "אסור להרגיש" או "אסור לבטא את הרגשות" צריך להדחיק, להתעלם, להתכחש. היא טועה, לא באשמתה כמובן - היא דואגת לך, אבל היא לא מבינה שככל שתנסי לבלוע ולהתאפק ולהתגבר כך מה שיש לך בפנים יגדל למימדים לא פרופורציוניים. טוב שאת בוכה. טוב שאת מבטאת את מה שקורה לך בפנים.<br /><br />אני כן מתלבטת מה לומר לך לגבי הכדורים - כי באמת כאשר לא מצליחים לצאת מהמיטה (או לחילופין תקועים יום שלם במסך כזה או אחר) זה דכאון אמיתי, ובמצב של דכאון קשה מאד לטפל בלי עזרה של כימיקלים. השאלה אם מישהו מנטר את המינונים שלך, האם יש מישהו שמוודא שאת מקבלת את הכדורים הנכונים בכמויות הנכונות. זה מאד חשוב. <br />שולחת חיבוקים, שתדעי שיש שם בעולם הוירטואלי מי שקורא אצלך ונותן תוקף למה שאת מרגישה ולמה שאת אומרת. empiartihttps://www.blogger.com/profile/16717960629873843259noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post-60986098215509689812018-05-06T01:11:36.454+03:002018-05-06T01:11:36.454+03:00תודה שאת קוראת כאן, מכל הלב ♥
קשה לי נורא לקבל את ...תודה שאת קוראת כאן, מכל הלב ♥<br />קשה לי נורא לקבל את עצמי אבל זה תהיך ואני אצליח אני מקווה.Anonymoushttps://www.blogger.com/profile/05919299693773604528noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-9216757920124721161.post-20524439383852556222018-05-06T01:08:56.690+03:002018-05-06T01:08:56.690+03:00את לא יכולה לקחת אחריות על ההורים שלך, על התגובה ש...את לא יכולה לקחת אחריות על ההורים שלך, על התגובה שלהם אליך. זה הם. הם 'ילדים גדולים', ואחראים על עצמם. קבלי את עצמך כמו שאת, כולל הכל, כולל מצבי הרוח, כולל הנאחס והחרא. משם אפשר גם לטפס למעלה. מקווה שתרגישי טוב יותר. טוב שאת כותבת כאן את הדברים. חייבים להביט בהם, לכתוב ואז לשחרר אותם.kmo menifahttps://www.blogger.com/profile/00954317305671902615noreply@blogger.com